היה הייתה פעם נסיכה קטנה, קטנה, ששכבה לבד בתא זכוכית. מגע יד אם לא היה לה ורק האחות בבית החולים הייתה מוציאה אותה מידי פעם כדי לסרוק את שערה. תלתל מתוק במרכז הראש הקטן והפג שלה. כשהגיעה הנסיכה לגודל המתאים לקחו אותה הביתה, לארמון. מי לקח? אין זה ידוע. לא האם, זה בטוח, היא עדיין הייתה בבית ההחלמה כי הרי כמעט "ומתה" הייתה ללדת את הפג הקטן והמכוער, לטענתה.
את האמבט הראשון עשתה לה אחות בית הספר של הממלכה, עדינה שמה, שאביה המלך היה מפקח עליה באופן ישיר, ושגם הוא לא אחז בה, אלא רק היה מביט בה מבעד לקיר הזכוכית ומיד רץ היה לספר על כך באולם הגדול של חדר המורים. הנסיכה, אף שהייתה בת יחידה, נמצאו באלבומה לא יותר משתיים, שלוש תמונות מעידן הפג שלה ושתיים בתחפושת של סיני. האלבום כלל גם את מעקב עלייתה במשקל במשך חמישה חודשים ואת המפגש הראשון שלה עם דודה, מנחם מנדל, ששנים אחרי כונה על ידי הנסיכה "עבד כי ימלוך", נמושה שעשתה כסף. כך היה כתוב: "ארבעה ימים שכבתי באינקובטור בחימום ורק כעבור חודש הוציאוני מבית החולים. דוד מנחם מעיר אותי בלילה ואני צוחקת ולא בוכה".
לאחר אותו מפגש תמים, לכאורה, בין הנסיכה לדודה, נדלקה נורה אדומה אצל אביה המלך, שהיה ממילא מהיר חימה, כדרכם של מלכים, כי הוא הבין מה שהיום כבר מזמן יודעים, שרק עריצים בלתי שפויים מסוגלים להעיר עוללים בני יומם, תמימים, שעד אשר הם נרדמים פורחת הנשמה לכל אלה שאותם סובבים, ושאותו חיוך לא היה יותר מאשר עווית קטנה של גזים, שכה מקובלת אצל תינוקות, אל נוכח פניו המופתעים של הדוד שהיו לו עוד שני אחים גדולים ממנו, עריצים לא פחות, אשר שנאו עמוקות משום מה את הנסיכה הקטנה, וניסו בכל הזדמנות להכשילה ואמרו עליה שאין היא ראויה להיות נסיכה, כי היא אינה טובת מראה דייה כדרכן של נסיכות והיא אינה ייצוגית כלל.
אביה, שצפה את העתיד העגום של הנסיכה, החליט לתת לו הממלכה כבר בחייו למגינת ליבם של הדודים (טוב לב היה האב ואיש תמים דרך). כשבגרה הנסיכה קראה רק ספרים על נסיכים ונסיכות, וכדי לשמור על מעמדה נאלצה הנסיכה לבלות את יומה בבידוד כי הרי בת יחידה הייתה להוריה. והנה, כשהגיע יום הולדתה, קיבלה הנסיכה את הספר "הנסיך המאושר". הוריה אשר נפלו שבי אחרי שמו של הספר, לא ידעו שהנסיך המאושר לא היה מאושר כלל, אומלל ובודד היה בדיוק כמו הנסיכה הקטנה.