את הוולנטיינס כולם מכירים, יום מלא בדובונים מחזיקי לבבות, שוקולדים ויין. ככה חוגגים בכל העולם וישראל לא יוצאת דופן. הרחובות מתמלאים בריח של פריחה, גברים ונשים פוקדים את חנויות המתנות בתקווה למצוא עוד פריט שיתחבב על ליבם של אהובם. אפילו ילדים קטנים מושפעים מהתנהלותם של המבוגרים ומציירים לבבות בתמימותם הזכה. היכולת שלנו, ישראלים, לאמץ כל חג לועזי אפשרי היא מדהימה, סילבסטר או נוביי גוד, כריסמס או ולנטיינס, לא משנה, העיקר בואו נחגוג. ומי אני שאגיד לא? הרי שמחה זה דבר טוב ובטח מועיל. אז למה עדיין זה לא מתיישב לי מבפנים?
כאשר שאלות כאלו עולות בי אני פונה אל השורש, ככה זה עדיף. למה לעסוק בספקולציות וסימפטומים אם יש לי גישה למקורות. ביהדות ישנם חגים וימים שהם מה שנקרא דרבנ"ן ויש ימים וחגים מן התורה. חיפשתי מה ההבדל. וזה מרתק איזה עולם מדהים גיליתי כאן, מתחת לאף. לדוגמה: שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות – אלו חגים מן התורה, מדוע? כי הם מוזכרים בפרטי פרטים בתורה. כיצד לחגוג, מה לעשות הכל ברור ומובן, יש הוראות ועלינו לבצע. כך גם ראש השנה ויום הכיפורים. ואם ניקח לדוגמה את פורים או חנוכה אז אלו חגים שהוחלט לחגוג אותם בעקבות נסים שהתגלו או רוע הגזירה שלא התממשה. שינוי בתוכנית מה שנקרא.
אז איפה זה ממקם אותנו עם ט"ו באב – חג האהבה המקומי, יהודי? האם מקורותיו בתורה או שהוא מזכרת מאיזה אסון או נס? ט"ו באב מופיע במשנה, במסכת תענית, ומה שמעניין בו שמשווים אותו ליום כיפור. "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב וכיום הכיפורים…" ובמרוץ הזמן הפך ט"ו באב ליום החתונות הנחשק ביותר למרות החום של אוגוסט והלחות מעיקה.
ושוב דובונים ופרחים ממלאים את החנויות, כרטיסי ברכה אלקטרוניים, אמוג'ים וגיפים שונים ממלאים את מסכי הסמארטפונים שלנו. אך השאלה הגדולה היא האם אלו ביטויי האהבה שחכמים התכוונו אליהם? ועוד יותר, האם אותם גילויי שנאה שקורעות אותנו בשבועות האחרונים ומוציאות לקדמת הבמה את הישראלי המכוער, יעברו כלא היו ונוכל פשוט להתמסר לאהבה? אומרים שאהבה ושנאה אלו שני הצדדים של אותו המטבע ואני הייתי רוצה שנגלה את הצד הטוב, המחבר והאוהב בינינו יותר על פני השנאה והשבר. כמו שאומרים "על כל פשעים תכסה אהבה". חג אהבה שמח!