כשהייתי ילדה, היה יום בשנה שבו אימא שלי והדודים היו מקפידים כולם להתאסף יחד בבית הקברות בו היו קבורים הוריהם שהלכו לעולמם. דוד שלי היה גר במוסקבה, אימא שלי בחרקוב אוקראינה ודודה שלי הייתה גרה בסוחומי גאורגיה. וכולם היו מגיעים, בטיסות, רכבות ומכוניות. הכל בכדי לחלוק כבוד למתים. לא ידעתי אז שמדובר ביום ט' באב. אך הרגשתי יראת כבוד מסוימת לנוכח המסורת הזאת. וזה ברור שעלינו לזכור את קרובינו אך לא כולם נפטרו באותו יום כפי שלא כולם נולדים באותו יום. אז למה דווקא ביום הזה כולם עושים מאמצים ומתאספים יחד? ועוד דבר, הם היו שומרים על צום לעתים יממה שלמה. כילדה התבוננתי מהצד, ספגתי ולמדתי אך שאלתי את עצמי מדוע?
לאחר שעליתי לארץ נחשפתי למסורת ולדת, למדתי מנהגים ומצוות וכך הבנתי מה מיוחד בט' באב. יחד עם זאת הטרידה אותי שאלה נוספת: המשפחה שלי לא הייתה דתייה אך תמיד שמרו על המסורת היהודית למרות היותם אזרחי מדינה קומוניסטית ואף דיקטטורית. סבא שלי "זכה" להתחנך מחדש באחד ממחנות עבודה של סטאלין. ועדיין יחד עם זאת המשפחה שמרה על כשרות, ועל המסורת היהודית וביניהם מנהגי ט' באב. מדוע?
למדתי שט' באב זהו היום בו נחרב בית המקדש הראשון וגם השני, במהלך ההיסטוריה הזוועות הכי גרועות קרו דווקא בתקופה הזו בשנה. התקופה מציינת את הפירוד בעם, את שנאת האחים שקורעת אותנו מבפנים וזורעת בנו את הארס שלה. ליהודים יש מסורת לצום ביום הזה ולבכות על החורבן שהיה. היה? אולי נמשך גם היום?
אני צופה בחדשות ומזדעזעת: המספרים של חולי הקורונה מכפילים את עצמם מדי יום, הפגנות המונים, גילויי שנאה, ותחושה גדולה של ייאוש ופחד שוררת בעם. כל אלו הפכו לנחלתנו היום יומית. הממשלה לא מוצאת את עצמה, אין הנהגה ברורה, הכל אינטרסים, מניפולציות. נבחרי הציבור מתנהגים בחוסר אחריות, לפי הפתגם העממי: "אכול ושתה כי מחר נמות", הכל זה על חשבון משלם המסים.
אני נזכרת בהרגשה שהייתה לי בימי ט' באב בילדותי בהם ראיתי את האחדות והאחווה שהייתה בקרב בני משפחתי, כולם כאחד הגיעו למפגש וחילקו כבוד למתים ולאחר מכן עשו סעודת שבירת צום יחד.
אולי זה מה שמתבקש מאיתנו? להיות קצת יותר מחוברים בינינו, רגישים לזולת ומכילים אותו? זאת תקופה של חשבון נפש אמיתי, לא מתפשר ולא מתחכם.